מ"שתי חברותות בשבוע" ועד לסיום מסכת אחר מסכת * הבן שרק היה צריך מלווה לנהיגה, לא דמיין שהנסיעה הזו תהפוך למסע רוחני ששינה את חיי אביו מקצה לקצה
עבור רובנו, השגרה היא עוגן בטוח שקשה מאוד להזיז. כך היה גם אצל אבי. הוא תמיד היה אדם שקובע עיתים לתורה, אבל במינון מדוד מאוד: "שתי חברותות בשבוע, זה מה שהיה טוב לו, זה מה שהוא הספיק", אני נזכר. שנים שזה היה הרף. בעבר עוד הייתה לו חברותא קבועה נוספת, אך זו נקטעה בעקבות טרגדיה משפחתית אצל השותף ללימוד, ומאז הסטטוס קוו נשמר.
איש לא שיער שדווקא צורך טכני ויומיומי לחלוטין יהיה זה שינפץ את תקרת הזכוכית הרוחנית שלו.
הכל התחיל בגלל טסט שנכשל
התפנית התרחשה בלילה אחד, בנסיבות פרוזאיות להפליא. נכשלתי בשני טסטים והייתי זקוק נואשות למלווה כדי שיוכל לנהוג בלילה. זה היה הלילה האחרון של תקופת הליווי שלי, והיה לי חשוב מאוד להגיע לשיעור של הרב אלי סטפנסקי במוצאי שבת.
אבא, בטוב לבו, התנדב למשימה: "בוא, אני אסיע אותך". כשהגענו למקום, קרה דבר לא מתוכנן. במקום להוריד אותי ולהמשיך לדרכו, אבא החליט באופן ספונטני להיכנס: "זה שיעור דף יומי, מה אכפת לי? אני אשאר", אמר.
הוא נכנס פנימה, זיהה כמה חברים מבית שמש ונהנה מהאווירה התוססת. באותם רגעים, אף אחד מאיתנו לא חשב שמדובר בתחילתה של מהפכה. אבל משהו ניצת. ההפתעה הראשונה הגיעה כבר למחרת בבוקר, כשאבא פנה אלי פתאום: "רגע, אתה הולך לשיעור דף יומי? חכה, אני בא איתך".
"זה ממכר, רק שתדע"
בבוקר ההוא התרחש המפגש המכונן ששינה את התמונה. הרב סטפנסקי הבחין באבא, חייך אליו ואמר משפט קצר באנגלית: "You know, very addictive this stuff" (אתה יודע, העסק הזה מאוד ממכר).
אבא, שהכיר היטב את סדר יומו ואת הגבולות שהציב לעצמו במשך שנים, צחק. הוא היה כל כך בטוח בעצמו, עד שענה לרב בנחרצות: "אף אחד מעולם לא הצליח לגרום לי ללמוד דף יומי, וגם אתה לא תצליח. אין לך מה לדאוג".
אבל לתורה, כך נראה, היו תוכניות אחרות.
הניצוץ שהפך לאבוקה
מאז אותו מפגש (סביב ימי לימוד מסכת כתובות), הבלתי ייאמן קרה. החומות נפלו. אבא לא רק התחיל ללמוד הוא פשוט לא הפסיק. מאז ועד היום, הוא ערך "סיום" חגיגי על כל מסכת שנלמדה.
הניצוץ שנדלק באותו מוצאי שבת הפך לאש גדולה של התמדה. שלוש שנים חלפו, ואני עדיין מביט בו בהשתאות. האיש שהסתפק בשני מפגשי לימוד קצרים בשבוע, הפך לאדם שחי ונושם תורה. הוא הוסיף חברותות חדשות, העמיק את ההיקפים, והיום סדר היום שלו סובב סביב הגמרא.
כשאני משחזר את המסע הזה, זה נראה לי עדיין דמיוני: איך נסיעה טכנית אחת לשיעור, משפט אחד של רב ורצון פנימי שהתעורר, הפכו אדם מן השורה ל"מתמיד" שסוחף אחריו את כל המשפחה.